סיפור אמיתי: אזהרת סקולין

בשנת 1846, למען הדיוק ב-14 באוקטובר של אותה שנה, נערך בפומבי, באולם הניתוחים של בית החולים הכללי במסצ'וסטס, בניתוח, שבו הפציינט שכב בשקט על השולחן, הגברתנים שהיו אמורים לקשור אותו ברצועות עור אל השולחן, כמקובל באותם ימים, נתבקשו לעמוד מן הצד וזאת בשל העובדה שד"ר מורטון, רופא השיניים, אמר להם כי לא יהא בכך צורך.

ד"ר מורטון נתן למטופל לשאוף מתוך בקבוק מסתורי שהחזיק בידו, ובסך הכל הכיל אֶתֶר (Ethers). בתוך דקות נרדם החולה, הוסר מצווארו גידול והוא התעורר ולא האמין כי הסתיים הניתוח. האתר היה חומר הרדמה אידיאלי, הוא גרם לחוסר הכרה, לאובדן תחושת הכאב ואף להרפיית השריר. ללא כל ספק, אחד הרגעים ההיסטוריים שניתן לומר עליו "צעד קטן לאדם שרצה למכור את האתר וצעד גדול לאנושות".

האתר הוחלף בשנים הבאות מאחר שגרם לפיצוץ שחיסל את הצוות הרפואי והמטופל בחדר הניתוח. כדי להשיג הרפיית שריר בעזרת אתר היה צורך בריכוז גבוה ומסוכן של החומר.

פרמקולוגים רבים ניסו לפצח את סוד התכשיר המופק מצמח הקוררה, אותו רעל שהאינדיאנים משכו בו את קצה חנית או החץ וגרם עם פגיעתו בחיה להרפיית השריר ולמוות מהיר של החיה בשל הפסקת פעילות שרירי הנשימה. לאחר מחקרים רבים הצליחו להפיק סוקציניל כולין (succinylcholine) – סקולין, המביא לאחר הזרקתו להרפיית שריר מיידית למשך זמן קצר. החומר מתפרק על ידי אנזים הנמצא בדמם של רוב בני האדם ומאפשר לרופא המתעתד להנשים את המטופל במשך הניתוח, לשלוט שליטה מלאה בדרכי הנשימה ולבצע את הפעולה הנקראת צִנְרוּר הקנה או אינטובציה.

התרופה ניתנת אך ורק על ידי רופא מרדים, האַמון על הנשמה מיידית ומעקב פיזיולוגי עד שהחומר מתפרק והמורדם מתחיל לנשום עצמונית או שמחברים אותו למכשיר הנשמה. לעתים נדירות, בהעדר אנזים המפרק את התרופה, יהא צורך להנשים את החולה תקופה ממושכת.

היכולת להרפות שריר לזמן קצר הביאה לשימוש בתרופה בעת ביצוע נזע לסובלים מדיכאון. אותה פעולה, שזכתה ליחסי ציבור קולנועיים גרועים, מתקבלת באהדה כאשר עוקבים אחרי ההשפעות המבורכות של הנזע בחלק ניכר מהמטופלים, אולם כיום תרופות חדשות מחליפות את סקולין והשימוש בו הולך ופוחת. עד כאן ההקדמה.

יום לא בהיר אחד הובהר כי משרד הבריאות אוסר על שימוש בתרופה המצויה באמפולה, ומסיבות של נהלים, חוקים ועוד סיבות לא מובנות וחסרות הגיון רפואי, עתה מגיעה התרופה בבקבוקון של 10 מ"ל, שעל הרופא למהול במים או בנוזל אחר

במשך שנותיי כרופא מרדים הייתי מתחיל את יום העבודה בפתיחת אמפולה שהכילה 2 מ"ל נוזל ו-100 מ"ל של סוקציניל כולין. את התרופה היה הכרח להחזיק בקירור ובשל כך היינו מכינים מזרק ומניחים אותו על משטח העבודה סגור ומסומן בצבע כדי שחלילה לא נשתמש בו אך בעת חירום הוא יהיה מוכן לשימוש מיידי. כך עבדתי עד שפרשתי מעבודתי בבית חולים ועברתי להיות מרדים בבית חולים לחולי נפש שבו בוצעו מדי בוקר בין חמש ל-15 הרדמות קצרות שכללו הרפיה כדי למנוע התכווצויות שריר שבעבר הלא רחוק גרמו נזק.

יום לא בהיר אחד הובהר כי משרד הבריאות אוסר על שימוש בתרופה המצויה באמפולה, ומסיבות של נהלים, חוקים ועוד סיבות לא מובנות וחסרות הגיון רפואי, עתה מגיעה התרופה בבקבוקון של 10 מ"ל, שעל הרופא למהול במים או נוזל אחר. ארגון המרדימים, מנהלי בתי החולים ורופאים רבים התפלאו והתמרמרו, אך המשרד בשלו. יבואני האמפולות הברוכות נושלו - לא היתה הפסקה בייצור כטענת המשרד, אלא שבכוח המשרה ויכולת הפרמקולוגים המפקחים, נעלמה האמפולה.

אם חלילה היה נגרם מוות, המקרה היה מדווח למשרד ומגיע גם לכותרות העיתונים, ובמהרה אנשי הצוות המיומן של משרד הבריאות לחקירת תקלות בבתי החולים היו מגיעים ומוצאים את רשלנותו של הרופא שלא בחן היטב את הבקבוק, שאותו הם עצמם הניחו שם

הזהרתי את הנהלת בית החולים שבו עבדתי, הזהרתי את הפרמקולוגים מפני הימצאות בקבוקי סקולין בהישג יד ומפני מתן בטעות של החומר שארוז באריזה עם דמיון רב לזאת של תרופות אחרות ושמתן שלו עלול לגרום מוות.

לא עבר זמן רב וחולה שעבר אלחוש מקומי בבית חולים קיבל 100 מיליגרם של התרופה בשל זיהוי מוטעה של הבקבוק. האחות הבחינה כי החולה מכחיל, צוות החייאה הגיע והמוות נמנע ברגע האחרון.

החולה ידע לספר על תחושתו האיומה בעת שהיה בהכרה מלאה אך לא יכול היה להזיז את ידיו ולא היה מסוגל לנשום. אם חלילה היה נגרם מוות, המקרה היה מדווח למשרד ומגיע גם לכותרות העיתונים, ובמהרה אנשי הצוות המיומן של משרד הבריאות לחקירת תקלות בבתי החולים היו מגיעים ומוצאים את רשלנותו של הרופא שלא בחן היטב את הבקבוק, שאותו הם עצמם הניחו שם. הלקחים היו מופנים אל דובר המשרד, שהיה מפיץ את הלקחים שנלמדו - אותם לקחים שניתן היה להסיק לפני המקרה, אותם לקחים שהיה עליהם להפיק טרם הנזק, אבל...