עיינתי לאחרונה שוב במאמרים פורצי הדרך של ד"ר ג'ורג' אנגל (1, 2) משנות ה-60 וה-70 על הקונספט של בריאות ומחלה והמודל הביופסיכוסוציאלי, ואני מבקש להביא מחשבות שעלו בי על הקונספט הזה בראי התקופה.
היה זה אנגל שזיהה את החסר במודל הביורפואי של מחלות, המתמקד בזיהוי ובטיפול בגורם האטיולוגי, יהא זה נגיף, מוטציה או כל הפרעה פתופיזיולוגית, והציע את המודל הביופסיכוסוציאלי, המייחס חשיבות לאינטראקציה המורכבת שבין מחולל המחלה למאפיינים היחודיים של האדם, סביבתו ונסיבות חייו, ולמה שבין הגוף לנפש, קרי להיבטים פסיכוסומטים. המודל מסביר את השונות האדירה במידת הסבל של אנשים שונים הסובלים מאותן מחלות. המודל הביופסיכוסוציאלי מקובל היום ברפואה ובמיוחד ברפואת המשפחה.
בשנות הקורונה, באופן חסר תקדים ברפואה, בדיקת מעבדה הגדירה אדם א-תסמיני כ"מאומת" ודנה אותו לבידוד מוחלט וממושך, מבלי להתייחס לתסמיניו, לחוויה שלו ולהיבטים הרגשיים הקשים שהיו כרוכים בבידוד ובסגר
אנגל דן בהפרדה שהדת, מסורות ואף הרפואה יצרו בין אדם למחלה, על מנת להקל על המטופלים ועל המטפלים לייחס מחלה לגורם חיצוני. בכך נמנעת האפשרות להתיחס לתסמינים ולמחלה, גופנית או נפשית, כאל תופעה וחוויה טבעית, בעלת חשיבות באדפטציה לסביבה ולנסיבות המשתנות. כך, המפגש של ילדים עם נגיפים בשנות הילדות הוא אימון חיוני למערכת החיסון, והמפגש של בוגרים עם אבל הוא תרגול בלתי נמנע לחוסן הרגשי והנפשי.
בשנות הקורונה חלה נסיגה מהמודל הזה. באופן חסר תקדים ברפואה בדיקת מעבדה ( ועוד בדיקת PCR רגישה ביותר המזהה שרידי חומר גנטי בלי קשר לחיותו של הנגיף) הגדירה אדם א-תסמיני כ"מאומת" ודנה אותו לבידוד מוחלט וממושך, מבלי להתייחס לתסמיניו, לחוויה שלו ולהיבטים הרגשיים הקשים שהיו כרוכים בבידוד ובסגר. בראייתו הרחבה אנגל כתב שבדיקת מעבדה מייצגת פוטנציאל למחלה בלבד, ולא שיש מחלה:
"In terms of the human experience of illness, laboratory documentation may only indicate disease potential, not the actuality of the disease at the time"
מדיניות הבריאות של סגרים, בידודים, הפחדה של הציבור ואפליה של מי שבחרו לא להתחסן נקבעה בראיית מנהרה של הנגיף כחזות הכל, מבלי להביא בחשבון, ולו מתוך חמלה, את הנזקים הקולטרלים של חרדה, דיכאון, הפרעות אכילה, פרנסה, חינוך, פשיעה, אלימות וכלכלה, המשליכים ישירות על בריאות האדם במובנה הרחב והמלא.
הגדרת הבריאות על פי ארגון הבריאות העולמי, המביאה בחשבון היבטים רחבים: "מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית, ולא רק היעדר מחלה", נעלמה כלא היתה. היום ברור שבפעולות הדרקוניות שנקטו הרשויות לא היתה תועלת במיגור התחלואה מקורונה ושהמגיפה לא חרגה מעוצמת מגיפות השפעת של שנות ה-60 וה-70. מנגד, היתה גם היתה בפעולות הללו פגיעה במצבו הביופסיכוסוציאלי של האדם. גם הפטרנליזם חזר לרפואה בכפיית ההנחיות ובהטלת סנקציות על מי שבחרו, בהתאם לזכויות החולה ולחירויות יסוד, לא לקחת טיפול רפואי נסיוני.
בעת משבר יש מקום לעשות את ההתאמות הדרושות, אבל דווקא אז נודעת חשיבות רבה לשמור על הבסיס המקצועי והאתי. דבקות בבסיס היתה מונעת מאיתנו להסכים עם הפגיעה הקשה שחוו המטופלים שלנו מהגבלות הקורונה, והיתה מיתרגמת לגישה מאוזנת יותר
אנשי בריאות הציבור, שאינם נוגעים בחולים אלא עוסקים בנהלים וברגולציה ושחותרים לאפס סיכונים במקצוע הרפואה שמהותו ניהול סיכונים, גרמו לנו הרופאים המטפלים לזנוח תחת לחץ את המודל הביופסיכוסוציאלי עליו חונכנו ולציית להנחיות ביורוקרטיות וחסרות הגיון קליני. הפחד שהטילו בנו השכם והערב מהקורונה גזל מאיתנו את הכלי החשוב בקשר מטפל-מטופל: לטעת ביטחון ותקווה כדי לשכך את החרדה.
המטופלים שלנו ואנו הרופאים המטפלים בהם בקו הראשון חווים כבר שלוש שנים את גלי ההדף של הגישה הזו בחרדה הרבה בקרב הציבור, בדיכאון ובדרישה המעמיסה של הקהל לבדיקות חוזרות ומיותרות רק כדי להיות בטוחים שלא מקננת בהם מחלה כלשהי, פשוט מפני שהרגלנו אותם בשנות הקורונה שעד שאתה לא עושה בדיקה אתה לא בטוח שאתה בריא, גם אם אין לך תסמינים.
בנוגע לממסד הרפואי אנגל מצטט את הולמן בכותבו:
"The medical establishment is not primarily engaged in the disinterested pursuit of knowledge and the translation of that knowledge into medical practice; rather in significant part it is engaged in special interest advocacy, pursuing and preserving social power"
וכמו דבר לא השתנה.
המודל הביופסיכוסוציאלי נדרס בקורונה, ואנו עמדנו מנגד. אמון המטופלים בנו ובמערכת, החשוב כל כך למערכת היחסים בינינו, נפגע. חובת הנאמנות הראשונה במעלה שלנו הרופאים היא למטופלים שלנו ולערכי המקצוע. בעת משבר יש מקום לעשות את ההתאמות הדרושות, אבל דווקא אז נודעת חשיבות רבה לשמור על הבסיס המקצועי והאתי. דבקות בבסיס היתה מונעת מאיתנו להסכים עם הפגיעה הקשה שחוו המטופלים שלנו מהגבלות הקורונה, והיתה מיתרגמת לגישה מאוזנת יותר.
אפשר להפוך את המשבר להזדמנות. ראוי כי נפיק לקחים כנים ואמיתיים מכשלונות התקופה, גם אם יש צורך בהכאה על חטא, כדי שבמשבר הבא נשמור על ערכי הבסיס ונביא אותם לביטוי ברור ונחרץ בעמדה מקצועית עצמאית.
הכותב הוא מומחה ברפואה פנימית ובמינהל רפואי, מרצה בתכנית לניהול מצבי חירום ואסון, ממקימי צוות הטיפול במגיפות, רופא מחוזי ומנהל מחוז לשעבר בקופות חולים
ספרות:
- Angel GL. A unified concept of health and disease. Perspectives in Biology and Medicine, Volume 3, Nu. 4, 1960. 459-85.
- Angel GL. The need for a new medical model: A challenge for biomedicine. Science, Vol. 196, Nu. 4286, 8 April 1976. 129-35.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
