על רקע השיח שמתקיים בימים האחרונים במרחב המקצועי והציבורי גוברת החשיבות לייצר תשתית מידע מהימן, כמו גם לחדד סוגיה שלעתים משיקולים חיצונים לרפואה, לסיעוד ו/או לתחום הבריאות, מקבלת פרשנות משפטית ו/או אתית שגויה.
מערכת הבריאות משקפת בצורה הטובה והמהימנה ביותר את כל גווני החברה בישראל. מערכת בריאות שעובדים בה ומטופלים בה, אחד לצד השני כל בני הדתות (יהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים ועוד) לצד חסרי דת; ילידי הארץ לצד עולים ותיקים וחדשים; עולים מברית המועצות לשעבר לצד עולים ממדינות אפריקה; עשירים לצד עניים ועוד. זהו ההון האנושי שניצב ביסוד המצוינות של מערכת הבריאות הישראלית.
לכן, על מנת להסיר כל ספק שאולי ניטע בקרב בראשית הדברים בקרב העוסקים ברפואה, סיעוד או מקצועות בריאות אחרים, ביחס לכללים המשפטיים והאתיים: מטפל אינו רשאי להפלות בין מטופלים.
חובתו של הרופא לפעול למימוש זכותו של כל אדם לקבל טיפול רפואי נאות הינה חובה משפטית ואתית שניצבת בליבת המקצוע. מכאן צומחת חובתו של הרופא להעניק שירות רפואי לכל אדם באשר הוא אדם, בהתבסס על הצדקה רפואית ושיקולים מקצועיים בלבד. חובה שמכוחה אף נגזר האיסור החוקי והאתי על רופא להפלות בין מטופלים. איסור אפליה שמעוגן בסדרה ארוכה של מקורות, ובהם:
- חוק זכויות החולה, התשנ"ו: "מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה" (סעיף 4)
- כללי האתיקה הרפואית: "הרופא לא יפלה בטיפול הרפואי בין מטופל למטופל, לרבות מטעמי גיל, מין, נטייה מינית, מוצא, לאום, דת, מעמד חברתי, אישי או כלכלי, מוגבלות פיזית או נפשית, עמדותיו, אמונתו או דעותיו של המטופל, או מכל סיבה אחרת" (פרק ד1. סעיף ג)
- הצהרת הרופא: "לא אתן לשיקולים של גיל, מחלה או מוגבלות, אמונה, מוצא אתני, מין, לאום, השתייכות פוליטית, גזע, נטייה מינית, מעמד חברתי או כל גורם אחר – להשפיע על מחויבותי למטופל" (הצהרת ז'נבה של WMA)
- שבועת הרופא העברי: "... ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה אם גר אם נכרי ואם אזרח אם נקלה ואם נכבד" (פרופ' ל. היילפרין, תשי"ב, ירושלים)
מכאן שיש להבהיר ובצורה חדה וברורה: חובתו המשפטית והאתית של הרופא היא להעניק טיפול רפואי בהתבסס על הצדקה רפואית ושיקולים מקצועיים בלבד, וזאת ללא משוא פנים ומבלי להפלות בין מטופלים.
בהתייחס לסוגיה לפיה לא ניתן לחייב רופא לפעול בניגוד לאמונתו או לצו מצפונו, ראוי לחדד את גבולות המותר והאסור. בפרק ד1 לכללי האתיקה הרפואית, שכותרתו יחסי רופא-מטופל קיימת התייחסות אתית לשני מצבים של סירוב רופא למתן טיפול רפואי:
- "הרופא רשאי שלא לתת טיפול רפואי לבקשת המטופל, אם הבקשה מנוגדת לעמדתו המקצועית, למצפונו או לאמונתו. בנסיבות אלו הרופא יפנה את המטופל, במידת האפשר, לרופא מתאים אחר.
- "הרופא יתנגד למתן טיפול רפואי הנכפה עליו מטעמים מנהליים או כלכליים, אם טיפול זה נוגד את עמדתו המקצועית או את מצפונו" (סעיף טז).
סעיף זה מכיר במצבי קצה בהם בנסיבות מסוימות רשאי המטפל להימנע ממתן טיפול רפואי כיוון שהפעולה נוגדת את צו מצפונו. עם זאת חשוב להדגיש שכללי האתיקה המכירים בזכותו של רופא לסרב למתן טיפול רפואי מטעמי מצפון או אמונה דתית מתייחסים לסוג טיפול ולא לזהות המטופל.
יכול שמטעמי מצפון או אמונה דתית רופא פלוני ימנע באופן גורף ושווה מביצוע פעולה מסוימת לכלל המטופלים הפונים אליו, אך אין בידי הכלל האתי כדי להכשיר האבחנה בין מטופלים. עוד להדגיש, במצב שבו מטופל זקוק לטיפול רפואי שבנסיבות העניין יש לתת בהקדם (מניעת נזק, שיפור חיים, הצלת חיים וכיו"ב) ואין רופא אחר שיכול לבצע את הפעולה, חובתו האתית של הרופא להעניק טיפול רפואי גוברת על זכותו האתית של הרופא לסרב לטיפול.
במקרים אלה גם החוק וגם האתיקה הרפואית מחייבים את הרופא לבצע את הפעולה, גם אם זו מנוגדת לצו מצפונו או אמונתו הדתית. מכאן שגם כללי האתיקה וגם חוק זכויות החולה משלימים אחד את השני, ולמעשה אוסרים אפליה בין מטופלים.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
