כבר שנים ארוכות שנכפה על קופות החולים להשתתף בצורה פעילה במשחקי הרעב נוסח ממשלת ישראל. בדומה לאותה מציאות אפוקליפטית שמאפיינת את משחקי ההישרדות, גם בזירה הישראלית נאלצו קופות החולים כשחקנים מרכזיים לפתח טכניקות וכלים הישרדותיים בתחרות על המשאבים המוגבלים - החל בהסטת מטופלים מהרפואה הציבורית למוסדות ברפואה הפרטית, דרך ייבוש בתי חולים ועד פגיעה בהיקף ובאיכות השירותים למבוטחים.
עוד בעניין דומה
"במשחק הזה הסוף ידוע מראש - כולנו מפסידים מהתחרות שנוצרה בין השחקנים במערכת הבריאות"
כעת, וכחלק מאותו משחק הישרדותי, יוצאות קופות החולים לשמור על אחד מצינורות ההזנה העקיפים - הרפואה הפרטית. התנהלות זו חוטאת מצד אחד למטרה שלשמה קמו קופות החולים, אך מהצד השני היא מובנת ואפילו צפויה, שכן היא נסמכת בחלקה על מניעים וטיעונים צודקים. ספוילר: במשחק הזה הסוף ידוע מראש - כולנו מפסידים מהתחרות שנוצרה בין השחקנים במערכת הבריאות.
כאמור, מדיניות עקבית של שחיקה תקציבית ו"הרעבה" היא שיצרה ועודדה לאורך השנים תלות והתמכרות של קופות החולים הציבוריות בשירותי הרפואה הפרטית. זו מדיניות ממשלתית מכוונת, שכל מטרתה היתה חתירה להשגת "שקט תעשייתי" במערכת הבריאות. השקט הושג, בין היתר, באמצעות התעלמות כמעט טוטלית מהתלות שהתפתחה בין קופות החולים כגוף ציבורי לבין הביטוחים המשלימים ובתי החולים הפרטיים.
בדומה לכל התמכרות אחרת, גם הסתגלות קופות החולים להשפעות המסממות של הרפואה הפרטית מלווה בעלייה מתמדת בכמות הצריכה, עד כדי תלות עזה שמכוחה החלו קופות החולים להחזיק בבעלות מלאה או חלקית בבתי חולים פרטיים. זאת, תוך שכלול מתמיד של מסלולי ההסטה מהרפואה הציבורית לרפואה הפרטית. למען הסר ספק, חשוב להדגיש כי מבחינת קופות החולים, ההסטה איננה לשם עשיית רווחים או צבירת הון עצמי, אם כי לצורך צמצום גירעונות עתק שגדלים והולכים (זאת להבדיל מהסטה שמתרחשת ברמת הרופא).
המשוואה הפיננסית מדאיגה בפשטותה: יותר מטופלים ברפואה הפרטית דרך הביטוחים המשלימים מגלמים פחות עומס על הרפואה הציבורית, ופחות הוצאות כספיות מתוך תקציב סל הבריאות.
"בראייה ארוכת טווח, הרפואה הפרטית היא מלכודת דבש שעשויה לפעול לרעת קופות החולים - כלומר, לרעת הציבור כולו"
מכאן, אין זה מפתיע שבימים אלה יוצאות קופות החולים להגן בחירוף נפש על מוסדות הרפואה הפרטית, ועל נהר הכסף שזורם למוסדות אלה בעוצמה גוברת. עם זאת, בעצם המאבק למען הרפואה הפרטית, וכמעט כנגד האינטרסים שלהן עצמן, קופות החולים מבססות ומנציחות את התלות שלהן בצינורות המימון הפרטי — תלות שמתמרצת, בין היתר, לשמר ואף להגדיל את הפער בין איכות הטיפול במערכת הציבורית לבין המערכת הפרטית. בסופו של יום הציבור הוא שמשלם את המחיר, ולא פעם אחת — אלא שלוש פעמים: מס בריאות, פרמיה לביטוח המשלים והשתתפות עצמית ברגע המימוש.
בחוק ביטוח בריאות ממלכתי התחייבה המדינה לספק לאזרחי ישראל באמצעות קופות החולים סל שירותי בריאות שאינו תלוי או מושפע מיכולתו הכלכלית של האזרח. התחייבות זו הופרה בצורה בוטה וקשה. כיום קופות החולים נדרשות לספק סל שירותים שהוא יחסית רחב ונדיב, וזאת מבלי שעומדת לרשותם תוספת תקציבית המאפשרת לספק את כלל השירותים כמתחייב בחוק. לנוכח זאת, וככל שחקן "רעב ופצוע" שנדרש לשרוד, פונות קופות החולים לרפואה הפרטית כמקור תקציבי זמין ופשוט, מקור שבראייה ארוכת טווח הוא בבחינת מלכודת דבש שעשויה לפעול לרעת קופות החולים — כלומר, לרעת הציבור כולו.
* המאמר פורסם לראשונה בעיתון הכלכלי "דה-מרקר"
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
